מלכוד הנכים – קצבת נכות מעבודה

מאבק הנכים להגדלת קצבת הנכות זוכה לכיסוי תקשורתי נרחב. הנושא הוא דרמטי ומצטלם טוב. הסבל האנושי של אנשים בכיסאות גלגלים או נתמכים בקביים, היושבים באוהל מחאה בתנאים קשים מאד, מעורר אמפטיה לרגע גם בקרב הציבור האדיש. לאנשים נורמטיביים לא מובן כיצד 2342₪ יכולים לקיים נכה ב100% במשך חודש ימים. הסכום אמור להספיק למזון, תרופות, ביגוד, תיקונים, חשמל, מים, (בהנחה, שאינה תמיד נכונה, כי הנכה אינו משלם ארנונה). חלק מהנכים חייבים לממן גם שכר דירה.

בניגוד לשכר חברי הכנסת, קצבאות הנכות אינן צמודות לשכר הממוצע במשק. לכן, במהלך השנים הם הלכו ונשחקו. תכנית האוצר להגדלה הדרגתית של הקצבאות תביא אותן, בקושי, לגובה שבו היו אמורות להיות לו היה מנגנון הצמדה ראוי. בתרחיש האופטימי ביותר כוח הקניה של הקצבה יחזור לממדיו שלפני עשור.

הסכום הזעום, של אלפיים וקצת שקלים, משולם רק לנכים שהוכרו, ע"י הוועדות של המוסד לביטוח לאומי (המל"ל), כמי שאיבדו את כושר עבודתם ב100%. נכים אלה הם מיעוט בקרב כלל הנכים. הוועדות הרפואיות ופקידי השיקום קשוחים מאד כאשר הם נדרשים לדון באובדן כושר עבודה. רוב הנכים "זוכים" באישורים לאובדן חלקי של כושר העבודה ואז גובה הקצבאות נע בין 1400 ל-1800₪ בלבד. חלק גדול מנכים "חלקיים" אלה אינו יכול לעבוד, ואחרים אינם מוצאים עבודה כיון שמעסיקים אינם ממהרים להעסיק נכים וחולים. לכן, לגבי רוב האנשים שהוכרו כנכים ע"י המל"ל, קצבת הנכות איננה יכולה להיות מקור עיקרי למימון מחייתם.

גובה קצבת הנכות הוא רק נושא אחד מתוך הבעיה הכוללת של תעסוקה ופרנסה של אנשים המוגבלים גופנית או נפשית. לא תמיד נכות גופנית פוגעת בכושר העבודה. מצד שני, במקרים רבים כושר העבודה נפגע אנושות גם כאשר שיעור הנכות הגופנית, נמוך. הוועדות המקצועיות של המל"ל דנות באובדן כושר עבודה רק כאשר שיעור הנכות עולה על 40% או 60% או 70% (בתלות בסוג הפגיעה ובגובה ההכנסה של הנפגע), לכן אנשים רבים שאיבדו את כושר עבודתם אינם זכאים שידונו בהם. נגר בניין שהאגודל והאצבע ביד ימינו נקטעו בתאונה, אינו יכול להחזיק בכלי עבודה ואיבד את כושר עבודתו. שיעור הנכות הוא 25% בלבד, לכן המקרה שלו לא יגיע כלל לדיון. נהג משאית המוביל סחורה מסיטונאי לחנויות, מעמיס ופורק ארגזים, סובל מכאבי גב תחתון ואינו יכול להמשיך בעבודתו. שיעור הנכות בגין כאבי הגב הוא 20%. הוא ברשות עצמו ואין מי שיסייע בידו.

האוכלוסייה הפגיעה ביותר היא עובדי "הצווארון הכחול", מכונאים, חקלאים, פועלי ייצור ועובדי כפיים אחרים. מחלה הפוגעת בכושרם הגופני או תאונה המגבילה את כושר הפעולה של אחת הגפיים או התפתחות כאבי גב או שחיקת מפרקים, גורמים לקושי להמשיך בעבודתם. הם פונים לרופא תעסוקתי והוא מחליט כי אינם יכולים להישאר בתפקידם. ברוב המקרים מקום העבודה אינו מוצא להם עבודה חלופית, הניתנת לביצוע במסגרת המגבלה הגופנית, תוך זמן קצר הם מוצאים עצמם מפוטרים. אנשים אלה פונים למל"ל ומבקשים להכיר בהם כמי שאיבדו את כושר עבודתם. אלא שהוועדות הרפואיות ופקידי השיקום במל"ל אינם ממהרים להכיר באובדן כושר עבודה.

הם יצירתיים מאד בהמלצות על עיסוקים חלופיים (הנגר יכול להיות שומר בחניון. נהג המשאית יכול להיות קופאי בסופר. אישה בת 50, חקלאית במושב, שאינה יכולה לעסוק בחקלאות עקב מחלת מפרקים, יכולה לעבוד במענה קולי). לדעת הוועדה יש בפני הנכה אפשרויות תעסוקה לכן לא איבד את כושר עבודתו. אלא שהעבודות המומלצות על ידם, או שאינן קיימות בפועל, או שאין בהן מקומות פנויים.