חורף 2016 – הבריאות בהקפאה

חורף 2016  לא היה קשה במיוחד. אולי עוד יחזור למספר ימים אך עיקרו מאחורינו. מגפת השפעת, אימת חדרי המיון בבתי חולים, גם היא לא הייתה קשה במיוחד. למרות זאת, חדרי המיון קרסו ,דווח על תפוסה של   150-200%. הפרוזדורים במחלקות האשפוז התמלאו בחולים מאחורי פרגודים , מופשטים מבגדיהם ,נתונים לחסדי כל עובר אורח.

גדיהם צרורים על המיטות ,כמו פליטי חרב, מגשי אוכל זנוחים על כסאות , עמודי אינפוזיה ולידם סירים ליציאות. צוות עייף ,טרוט עיניים, מתרוצץ ביניהם בניסיון לעשות את הבלתי אפשרי, להציל מעט מכבוד האדם ,להבין מה קורה להם ולהושיט עזרה.

כבכל שנה המצוקה הייתה קשה במיוחד בנגב ובגליל אך גם בתי החולים בערי המרכז היו מלאים עד אפס מקום. משרד הבריאות הודיע על תכנית לייעול העבודה בחדרי המיון אשר לא בוצעה עד כה. גם לו בוצעה השפעתה הייתה שולית ,אם בכלל.
מערכת האשפוז בישראל קטנה בשלוש מידות לעומת צרכי האוכלוסייה. מראשית המילניום  שיעור מיטות האשפוז קטן בהתמדה.

הנתונים המספריים מוכרים היטב, נביא רק את תמציתם.

בארצות המפותחות, באירופה ובצפון אמריקה, שיעור מיטות האשפוז בבתי חולים כלליים הוא  3 לאלף נפש, התפוסה היא כ 75% בממוצע שנתי ומשך האשפוז עומד על 6-7 ימים. לפי דו"ח משרד הבריאות שפורסם השבוע, שיעור המיטות לאלף נפש בבתי חולים כללים ב2015  היה  1.83. זו ירידה  רצופה מאז 2010 שאז שיעור המיטות היה 2.0 לאלף. מאז 2010 אוכלוסיית המדינה גדלה  בקרוב למיליון נפש אך נוספו 774 מיטות אשפוז בלבד. ב 2015 נוספו רק 26 מיטות. התפוסה בבתי החולים  היא 100% בממוצע שנתי  (כלומר לפחות במחצית הזמן יש תפוסת יתר), ומשך האשפוז הוא  4 ימים בלבד. התוצאה היא צפיפות, ריבוי זיהומים צולבים, בירור אבחנתי חלקי וטיפול לא שלם, לכן, ריבוי אשפוזים חוזרים. הצוות הרפואי והסיעודי ,שהוא קטן ב40% מזה המקובל במדינות ה OECD, שחוק עד דק. לכן הסבלנות כלפי חולים פוחתת ואיכות הטיפול בירידה. המצב אינו טוב יותר באשפוז הכרוני, למרות הזדקנות האוכלוסייה והעלייה בדרישה למיטות אשפוז גריאטריות וסיעודיות , חלה ירידה נמשכת  בשיעור מיטות אלה, ברציפות מאז 2000. חוסר במקומות לאשפוז גריאטרי וסיעודי מטיל עומס נוסף על בתי החולים הכלליים כיון שהם מתקשים לשחרר מטופלים שמצבם אינו מאפשר המשך שהייה בבית . חולים אלה ממתינים במחלקות הפנימיות, הכירורגיות והאורתופדיות עד שימצא מקום עבורם  ומקטינים עוד יותר את מספר המקומות הזמינים עבור החולים הדחופים הגודשים את חדרי המיון.
מצוקת  האשפוז גורמת לכך שרק החולים הדחופים ביותר מאושפזים. חולים מורכבים וקשים נשלחים הביתה. למרות השיפור ביכולת הרפואה האמבולטורית עדיין ,לגבי חולים רבים, אין תחליף לאשפוז .

ברפואה הציבורית הבירור האבחנתי נמשך זמן רב, לעיתים רב מידי. גם שם קיים מחסור במתקנים, בציוד ובכוח אדם. מי שיכול פונה לרפואה פרטית .אך שם קיימת בחירה של מטופלים. הפעולות הרווחיות מועדפות . רוב הרפואה הפרטית  מורכבת ממקצועות כירורגיים. החולים הקשים ברפואה הפנימית (רוב החולים) תלויים בעיקר ברפואה הציבורית.
הממוצע  ,גרוע מאד כשלעצמו, עדיין אינו משקף את המצוקה  הקשה בגליל ובנגב שם שיעור מיטות האשפוז הוא רק 1.4 לאלף וקיים מחסור במרפאות ומרכזי אבחון בקופות החולים. לפערים בזמינות ובאיכות שירותי הבריאות יש חלק בלתי מבוטל בהבדלים המשמעותיים בתוחלת החיים , בתמותת תינוקות ובשיעורי תחלואה  בין  הערים  הגדולות והאוכלוסיות המבוססות, לעומת הפריפריה.