לא הבנתי עד כמה אתחרט…סיפורה של יולדת

עם המעבר מבני ברק, התרחקנו גם מ'מעיני הישועה'. כשהגיעה השעה נסעתי לבית החולים הקרוב, ולא הבנתי עד כמה אתחרט על כך… 

אני רוחמי. מגיע לי מזל טוב.

לפני תקופה קצרה נולדה בתי הרביעית בלעה"ר. עד לא מכבר התגוררתי בעיר התורה והחסידות, בה ילדתי את שלושת ילדי הראשונים. הדירה הקטנה ששכרנו עוד לפני החתונה, הפכה צרה מהכיל את המשפחה המתרחבת, וכשהיה ילדי השלישי כבן ששה חודשים, עקרנו מבני ברק לאחת מערי הפריפריה.

השכירות בבני ברק גבוהה כמובן, וההכנסה החודשית ממקום העבודה שלי בבני ברק כיסתה אותה אך בקושי. כשנאלצנו לעבור לדירה גדולה יותר, הבנו שאין מנוס אלא לצאת מהחממה בה גדלנו אני ובעלי, ולעבור לעיר אחרת.

דווקא המעבר היה פחות קשה ממה שחשבנו, והתברר לנו שיש מקומות נוספים בארץ הקודש בהם אפשר לגדל את הילדים בנחת ובשמחה על אדני התורה והחסידות…

אלא שעם המעבר מבני ברק, התרחקנו גם מ'מעיני הישועה', וכשהגיעה שעתי ללדת נסענו לבית החולים הקרוב, ולא הבנו עד כמה נתחרט על כך…

אני לא רוצה למתוח ביקורת על בית החולים בו ילדתי. בסך הכל היה שם צוות מקצועי מאוד, והשירות היה מאוד אדיב ומכבד. אבל התברר לי שכשזה מגיע לנושאים הלכתיים, יש פער עצום ובלתי ניתן לגישור בין בית חולים חרדי שהוקם והושתת על יסודות ההלכה, לבין בית חולים אחר שפועל מגישה שונה לחלוטין.

זה לא שהם לא התאמצו. הם עשו ממש 'שמיניות באוויר' כדי שנצא מרוצים. חשוב להם שיבוא ציבור חרדי כי זה לא סוד שהילודה בציבור החרדי גבוהה יותר, וזה גם לא סוד שכל בית חולים מעוניין להגדיל עוד ועוד את מספר הלידות שנכנסות למאזן השנתי ומדרגות אותו לעומת בתי החולים האחרים.

הסבירו לנו שיש רב בית החולים, שכל תפקידו הוא לדאוג לצרכי הדת. הובהר לנו גם שכל פניה ובקשה לגיטימית, ולכל עניין יתייחסו בכובד ראש. זה באמת היה כך, אבל במבחן התוצאה – הפערים אינם ניתנים לגישור, כפי שאמרתי.

מעבר לכך, נושא הצניעות הפריע לי מאוד. עם כל הרצון של בית החולים לשרת היטב את ציבור שומרי המצוות, בעניין הזה הם קודם כל לא מבינים בכלל שיש בעיה, וגם אם כן, הם לא יכולים לשלוט במאושפזים האחרים ובמבקרים הרבים. כשבית החולים משרת אוכלוסיה שאינה דתית ברובה, נושא הצניעות בעייתי מאוד.

הרגשה של שבת גם בבית חולים

אבל הקושי הגדול ביותר היה כשהגיעה השבת. בעלי נסע עם הילדים להתארח בבית הוריו, כדי לערוך את הקידוש לרגל הולדת הבת בבית מדרשו של האדמו"ר. נשארתי לבד, בודדה ומבודדת בין אנשים שאינם יודעים קדושת השבת מה היא. באמצע השבוע עוד מביאים לך אוכל חם מהבית, אבל בשבת את לבד. היו במחלקה עוד כמה נשים חרדיות, אבל כל אחת בחדר אחר וממילא אין כל כך קשר בין האחת לשניה.

האווירה היתה אווירת חולין. טלפונים צלצלו ברקע, מבקרים הגיעו עם ילדים ששיחקו במשחקים אלקטרוניים, במקום לאכול 'סעודת שבת', נותנים לך 'ארוחת ערב' בדמות חביתה מקושקשת עם קופסה קטנה של גבינה ומלפפון שטוף המונח לצדה. במקום לבצוע על שתי חלות כדת וכדין, את מקבלת ארבע פרוסות לחם.

מי שרגילה בכך, נערכת כנראה בהתאם, אבל אני בתמימותי חשבתי ש"מה כבר יכול להיות"… האחיות דווקא נתנו לי בקבוק של מיץ ענבים וקידשתי על היין בכוס חד פעמית, אבל בפה היה לי טעם חמוץ מאוד.

זכרתי את הימים שאחרי הלידות הקודמות. פעמיים יצא לי לשהות בשבת קודש במחלקת היולדות של 'מעיני הישועה'. שם הגישו בחדר האוכל סעודת שבת עם דגים, בשר, חלות וסלטים. הגיע אברך שקידש על היין לכל הנשים שעטו על ראשן שביסים צחורים או שחורים לכבוד שבת המלכה, ואני תקועה כאן, אי שם באמצע המדבר הרוחני הזה, במקום שבו כיסוי הראש הוא סימן ההיכר הבולט שלך והמבדל אותך מרוב המאושפזות האחרות.

אפילו שמעתי את האחיות מדברות על כך ש"צריך עוד לבדוק מה עם הדתייה", כשהכוונה כמובן אלי… לא שאני מתביישת חלילה בהיותי שומרת מצוות, אבל זה רק מראה עד כמה הייתי חריגה בנוף האנושי של מחלקת היולדות המקומית.

גם בבוקר יום השבת נתנו לנו 'ארוחת בוקר' שלא היתה שונה כל כך מארוחת הערב של ליל שבת. לחם עם ריבה וחמאה… לפחות ביצה קשה הם צירפו הפעם, אבל לא היה לי בצל להוסיף אליה בהתאם למנהג… אחרי שאכלתי את הביצה התחרטתי על כך כי הבנתי שייתכן שבישלו אותה בשבת.

כשרציתי לשתות קפה חם, התברר לי שהמיחם שהיה אמור להיות מיועד לשומרי שבת, נמצא בדיוק במצב של הרתחה לאחר שאחת האחיות הוסיפה מים… קפה כבר לא אשתה עד מחר בבוקר, ומדובר בוויתור קשה מאוד עבורי. בצהרים קיבלתי מנת מהדרין ארוזה, אבל לא הייתי בטוחה אם חיממו אותה כהלכה, או שמא חיללו שבת לשם כך, ונאלצתי להסתפק בפרוסת לחם וגביע לבן.

הכי קשה מבחינתי היה התפקוד מול האחיות והצוות הרפואי. בכל פעם שבאו לבדוק אותי, הרגשתי רע מאוד. לא כי מצבי הרפואי היה בכי רע, חלילה וחס, אלא כי כל תשובה שסיפקתי לאחיות גרמה להן לרשום אותה במחשב. ביקשו ממני להניח את התינוקת על המשקל ואני סירבתי כמובן והסברתי שאני לא יכולה לעשות זאת בשבת. האחות לקחה אותה מידי והסבירה לי: "זה בסדר, אני מבינה שאסור לך".

רציתי להסביר שגם לה זה אסור, אבל הבנתי שאני לא נמצאת בעמדה בה אני יכולה לעמוד על שלי, אם אני רוצה שהתינוקת שלי תקבל טיפול מסור ומקצועי…

כמובן שבכל פעם שרציתי להיכנס לתינוקייה, נאלצתי לחכות בצד ולארוב ליהודי הבא שיחלל שבת וילחץ על הכפתור הפותח את הדלת, או אז מיהרתי להשתחל פנימה ולקחת את הילדה. בליל שבת הדליקה האחות את האור בחדרי ויצאה בלי לכבות אותו, מה שהקשה עלי מאוד להירדם. לפני כל פניה לאחיות חישבתי את ההשלכות של מעשי שוב ושוב כדי לוודא שאני לא גורמת להן לחלל שבת חלילה.

אבל אין לתאר את עוגמת הנפש המרובה שהיתה מנת חלקי כשהתברר לי שהאחיות האכילו את התינוקת שלי בתחליף חלב שמקורו בחלב עכו"ם. "למה לא אמרת שאת רוצה שניתן לה דווקא 'מהדרין'"? שאלה אותי האחות שראתה את הזעזוע הגדול על פני, ואני שתקתי. מה אשיב לה? שבכלל לא ידעתי שיש אופציה אחרת?…

יצאתי מבית החולים עם תינוקת בריאה ושלמה, בחסדי שמים. הודיתי לצוות הרפואי בחום על הטיפול המסור והאדיב, אבל ידעתי שבפעם הבאה – 'מעיני הישועה'.