Skip to Content

מקלפים את הסטיגמה – לדבר ולטפל בבריאות הנפש

2017 אוגוסט 7 / ט"ו אב ה' אלפים תשע"ז

כבר לא מתחבאים: הזקוקים לטיפול נפשי מוצאים מענה במרפאות חיב"ה במערך הפסיכיאטרי 'מרבה דעת' של המרכז הרפואי מעיני הישועה. מי שמבקש לשמור על חיסיון ולהיות מוסתר מעין כל, מקבל את מלוא התמיכה, אבל יותר ויותר אנשים מעדיפים לטפל בגלוי, להיעזר ולקבל תמיכה חברתית וסביבתית * הנפש יוצאת לאור .

מרכז בריאות נפש - מרבה דעת

 

היום זה לגיטימי לדבר ולטפל בבריאות הנפש! לא קשה להביא הוכחות מן השטח לתהליך המבורך, המופלא והמרגש שעובר הציבור הירא בעשרים השנים האחרונות; לאט אבל בטוח מגיח נושא בריאות הנפש, על שלל גווניו, מהחורים האפלים בהם נדחק עד כה למשך שנים רבות ומיותרות.

"לפני מספר שנים, כאשר נפתחה מרפאת חיב"ה בבני ברק, היו שם שלושה חדרי טיפול וחמישה חדרי המתנה", נזכרת פרומי גוטליב, מנהלת השירות הסוציאלי במערך הפסיכיאטרי 'מרבה דעת' של המרכז הרפואי מעיני הישועה. "מתוך היכרות עמוקה עם הציבור ועם הסטיגמה הנוטה לדבוק באלה הפונים לעזרה בתחום בריאות הנפש, לא היה לנו צל של ספק שההפרדה בין מטופל אחד למשנהו חייבת להיות מוחלטת". כך, בלא סטייה ולו הקלה ביותר מעיקרון "מה טובו אוהליך יעקב", התנהלה מרפאת חיב"ה. איש אינו רואה את רעהו. הסוד נותר טמון היטב במחשכים.

 

אפשר להיעזר ב"ישיחנה"

לא לפני הרבה שנים, ברירת המחדל של הורים לילד עם בעיה נפשית היתה להסתיר אותו. האסטרטגיה הזו הולידה מצבים שהלכו והידקו את ההורים בלולאה שהכינו לעצמם: שכנים שלא ראו את הילד למשך תקופה החלו לשאול שאלות – היכן הוא, ומה הוא עושה, ולמה אינו מגיע…

גם בתכנון ובבניית מרכז בריאות הנפש 'מרבה דעת' – המכיל את כל שירותי המערך הפסיכיאטרי של מעיני הישועה, הושם דגש על פרטיותם של הפונים: לכל חדר טיפול נבנה חדר המתנה פרטי. ליתר בטחון נבנה עוד חדר המתנה, משותף לכל הקומה כולה; שטוף שמש וצופה אל הנוף האורבני.

לפעמים, יודעים העץ והאבן לספר סיפורים שאינם שגורים על פיהן של הבריות. להפתעתם של אנשי צוות "מרבה דעה", לכל הפחות הוותיקים שבהם, בהם מתקיים "בתוך עמי אנוכי יושבת", בוחרים לא מעט מבאי המערך הפסיכיאטרי לעשות שימוש דווקא בחדר ההמתנה המשותף, שם הם חשופים לעיני כל. לא רק שהוא צופה אל המרחבים, לא רק ששם מעניין יותר – שם גם ניתן לפגוש אנשים כמוני וכמוך, שחשו כי הם זקוקים לייעוץ ולעזרה. כאן יש בפני מי לקיים "ישיחנה", ובאותה העת אולי גם להגיש כתף.

היאומן כי יסופר?

אנשים של יום יום

השינוי מרגש. "לא לפני הרבה שנים, ברירת המחדל של הורים לילד עם בעיה נפשית היתה להסתיר אותו. האסטרטגיה הזו הולידה מצבים שהלכו והידקו את ההורים בלולאה שהכינו לעצמם: שכנים שלא ראו את הילד למשך תקופה החלו לשאול שאלות – היכן הוא, ומה הוא עושה, ולמה אינו מגיע. הכל מתמימות ומתוך רצון טוב, אולם למעשה מצאו ההורים את עצמם מתרחקים, מסתגרים, נלחצים, בודדים וחסרי אונים אל מול משימות חייהם.

"ואילו היום", אומרת פרומי, "הדברים עולים על פני השטח. כן, יש לנו בן נפלא ונהדר. כן, יש לו בעיה נפשית. כן, אנחנו מחפשים עבורו שידוך מתאים. וראה זה פלא – לא אחת מעלה השיחה כי גם לשכן ממול, או לגיס של משה מהמכולת, יש משהו דומה בבית, והנה יצאו שני הצדדים נשכרים כשהם מוצאים את עצמם מעשירים זה את זה בפיסות אינפורמציה מועילות או באפשרות יקרת הערך של החלפת חוויות דומות, בחינת 'זר לא יבין זאת'".

אולם התובנות הברוכות אינן נחלתם הבלעדית של אלה המתמודדים עם החלק הפתולוגי של בריאות הנפש. לצד אלה שלקו במחלות נפש, הם או בני משפחתם, מגיעים למרפאות "מרבה דעת" גם אנשים של יום-יום שהחיים הביאו אותם לצומת לא מוכרת, אולי מאיימת, אולי מעוררת חרדות.

"לא אחת אני רואה שדווקא לאלה החולים במחלות נפש קל יותר לפנות לעזרה ולהיחשף", אומרת מוריאל וייס, עובדת סוציאלית במרפאת "מרבה דעת". "לעומתם, אלה שנקלעו למשבר באמצע הדרך – אנשים מבוגרים שאוחזים כבר בשלב חיתון הילדים ונחשבו בעיני עצמם ובעיני הסובבים ל'נורמליים' עד היום, או זוגות צעירים שאך זה החלו לפסוע בשבילי החיים, או בני נוער בגיל שידוכים – נוטים יותר לחשוש מהתווית  שתידבק אליהם".

ובכל זאת – הם מגיעים: "חלקם באים מלווים בבן משפחה – ובחשש כבד", מספרת מוריאל. "חשוב לנו להגיע איתם למקום בו הם עצמם יכירו ברצון שלהם לעזרה. המאמצים הכרוכים בשמירה על דיסקרטיות ברמה שאף בן הזוג או ההורים אינם מודעים למתחולל בנפשם, מעכבים את התקדמות התהליך הטיפולי".

חשוב לנו להגיע איתם למקום בו הם עצמם יכירו ברצון שלהם לעזרה. המאמצים הכרוכים בשמירה על דיסקרטיות ברמה שאף בן הזוג או ההורים אינם מודעים למתחולל בנפשם, מעכבים את התקדמות התהליך הטיפולי
- מוריאל וייס,עובדת סוציאלית במרפאת מרבה דעת

מותר לכולנו

"אני מנסה להגיע עם מטופלים מסוג זה לנורמליזציה של הרגשות הקשים הפוקדים אותם, של המשבר שנקלעו אליו", מסבירה וייס. "רבים מהם פשוט עברו משבר, כפי שקורה לכל בן אנוש, וזה בסדר. גם כאשר דרושה התערבות פסיכיאטרית, בכדי לאפשר תהליך של הקשבה וקבלה, זה עדיין לא אומר דבר על המטופל. חשוב לי שיפנימו את העובדה הזו. זו תחילתו של התהליך הפסיכותראפויטי בתוך חדר הטיפול, שיביא אותם למקומות אליהם לא היו מגיעים ללא התערבות".

ואכן – "העובדות מדברות בעד עצמן", אומרת פרומי גוטליב. "לאט לאט אנשים מבינים שכולנו בני אנוש, לכולנו יש נפש, לעתים היא עוברת חוויות קשות וזקוקה לתמיכה ולטיפול, ואין במה להתבייש. אף אחד כאן לא יותר מן השני או פחות ממנו. הבעיה או הקושי בשלו פנו לעזרה אינם מורידים מערכו של אדם כאדם, אינם מוציאים אותו מן הכלל. לכולנו יש בעיות, כולנו מתמודדים.

"אני", מעידה פרומי על עצמה, "לא מכירה אדם אחד שהוא דף שלם וחלק. לכולנו קפלים בפינות. הנכונות להכיר בכך, לפנות לעזרה ולקבל אותה, הולכת וקונה לה מקום בציבור שלנו, ואת זה אפשר לזקוף רק לזכותנו. אנשים כבר לא מגיעים כגנבים בהיחבא. יתרה מזאת: כוחה המיטיב של הקבוצה הולך ומתגלה אצלנו, ואנשים לא רק שמוכנים לקחת חלק בקבוצות תמיכה הקשורות לקושי שהביא אותם לבקש עזרה עבורם או עבור בן משפחה יקר – אלא אף פונים ומבקשים מאתנו שנפתח קבוצות כאלה, בהן יוכלו לרכוש ידע, להבין את סיטואציית החיים שלהם, לתמוך ולקבל תמיכה".

לומדים לשתף

כך, למשל, מספרת גוטליב על אישה שהגיעה למרפאה כשהיא נעזרת במקל הליכה. "מבחינתה, היא הגיעה לסוף העולם. היא סבלה מכאבי גב קשים, גם עם המקל היא התקשתה ללכת, וחזותה שידרה הזנחה ונואשות". מספר שיחות העלו כי אותה אישה סובלת לא רק מכאבי הגב אלא גם מחוסר יכולת לשדר את הכאב הזה לסובבים אותה באמצעות תקשורת פתוחה ובונה.

"בעלה לא הבין שכואב לה, וביחד הגענו לתובנה שהיא צריכה לעשות שינוי כדי שיבין אותה ויתייחס למצוקה שלה. משם הדברים התחילו להתקדם, האווירה בבית השתנתה ונעשתה פתוחה ותומכת, היא התחילה להרגיש טוב יותר ואף טיפחה את חזותה החיצונית. לא היה כאן הוקוס פוקוס. היתה כאן עבודה על מודעות, על תקשורת, נקודות אפלות הוארו, וביניהן גם התובנה שכאשר קשה לנו בנפש –  אנחנו נוטים לברוח למחלות. את תחלואי הגוף ניתן להגדיר ביתר קלות, הם אינם דורשים צלילה לעומק. אבל הצלילה רק היטיבה עם האישה ועם בני משפחתה".

ההעלאה למודעות, הצלילה המבוקרת לעומק בסביבה בטוחה ומוגנת, ראיית הדברים באור חדש – עושים פלאות בבין אדם לעצמו ובבין אדם לחברו
- מוריאל וייס,עובדת סוציאלית במרפאת מרבה דעת

ולעומת זאת: "אנשים שעברו חוויה קשה, ובחרו שלא להיעזר, מצאו את עצמם מתרסקים לרסיסים אל מול מצבם הנפשי ההולך ומחריף, הולך וגדל לממדים מפלצתיים. מצב שיכול היה להיות מטופל בהצלחה על ידי שיחות, עלול להגיע עד לכדי דיכאון קשה וחוסר רצון לחיות".

ההעלאה למודעות, הצלילה המבוקרת לעומק בסביבה בטוחה ומוגנת, ראיית הדברים באור חדש – עושים פלאות בבין אדם לעצמו ובבין אדם לחברו. "היתה כאן מטופלת שסבלה מדיכאון", מספרת מוריאל וייס. "עד שהגיעה אלינו, לא שיתפה נפש חיה בחוויות הקשות שעברה, לא פנתה לעזרת איש. התפקוד שלה בבית הלך והידרדר, ובעלה אף לא הבין מה עומד מאחורי התפקוד הירוד. כאשר המטופל אינו משתף, הוא עלול לחוות תגובות של האשמה ודחיה מצד הסובבים אותו, ואלה כמובן רק מחמירים את המצב.

"כאן, בחדר הטיפול, הגענו לתובנות שאפשרו לה לשתף מספר חברות קרובות בקשיים שלה. כשהצליחה לשתף אותן – היתה גאה בעצמה. שוב היתה יכולה להרשות לעצמה לחוש שהיא בסדר, שהרגשות שלה לגיטימיים, שהסובבים יבואו לעזרתה. השיתוף והתמיכה, התחושה כי מישהו מקשיב, מבין ומושיט יד, הינם חלק כל כך חשוב מן הטיפול ומתהליך הריפוי.

"ומלבד זאת", מוסיפה מוריאל, "כאשר אדם מתכחש לרגשותיו ואינו מדבר עליהם – הם נוטים להתקהות. חוסר שיתוף מביא להתגברות הדעיכה, בעוד שלשיתוף ולשיחה על הרגשות ישנו אפקט מחיה ומרפא".

בראש חוצות

הקהילה עוברת שינוי, והוא מגיע אל המטופלים. בדיוק כפי שאין סטיגמה לחולה גוף, כך הסטיגמה על תחלואי הנפש הולכת ומתפוגגת
- מוריאל וייס,עובדת סוציאלית במרפאת מרבה דעת

שוב, לוקחים לעצמם העץ והאבן את רשות הדיבור: "עצם העובדה שמתנוסס כאן מבנה רב קומות עליו מופיע הכיתוב 'מרכז בריאות הנפש' – אומרת המון", סבורה מוריאל וייס. "זה אינו קרוואן עלוב ונסתר – כמו שהתחלנו – שלא כתוב עליו כלום, כדי שאף אחד לא יבין ולא ידע, חלילה. הקהילה עוברת שינוי, והוא מגיע אל המטופלים. בדיוק כפי שאין סטיגמה לחולה גוף, כך הסטיגמה על תחלואי הנפש הולכת ומתפוגגת. ובדיוק כפי שאף אדם מן השורה לא יהסס ליטול תרופה כנגד יתר לחץ דם או סוכרת, כך הולכות התרופות הפסיכיאטריות וקונות את המקום המגיע להן בקרב הקהילה".

"כאשר אני מקבלת טלפון מאישה האומרת לי: 'אני רוצה לבוא לטיפול במרפאה שלכם, ודווקא למטפלת פלונית, ששמעתי עליה נפלאות' – אני גאה בדרך שעשה הציבור עד לכאן", מסכמת פרומי גוטליב. "לא קשה להתחקות אחר הדינמיקה; מישהי טופלה כאן, נוכחה לדעת שהטיפול היטיב איתה, לא חששה לשתף את חברתה בחוויה, והנה – גם החברה עצמה פותחת את ליבה בכדי לקבל את השפעתו המיטיבה של הטיפול.

"וכשאני רואה את מחלקות האשפוז מלאות, את רשימת ההמתנה המלאה למרפאות, אני מבינה שאנחנו במקום אחר. לא רק שאדם אינו מהסס להיעזר, אלא שבניגוד למציאות העבר, בה נעזר ולא סיפר, היום הוא נעזר ומספר. זה השינוי שחכינו לו, וכולנו, כקהילה, יכולים להתפאר בשינוי הזה".

 

מרפאות החוץ שלנו שודרגו בכל כך הרבה מומחים
לכל גיל, לכל אחד וכמובן לכל המשפחה. לבריאות.
חזור למעלה